הרפואה המערבית והמדע מלמדים אותנו להטיל ספק בכל מה שלא ניתן להוכיח בצורה מדידה. אבל, המדע מעולם לא התפתח בלי אותו אדם שאמר "אני מאמין שיש כאן משהו אחר". בלי האמונה אין שאלה. בלי שאלה אין התפתחות. אף מדע לא התפתח מסימני קריאה.
כל מחקר טוב מתחיל בשאלה וככל שלומדים לשאול כך המחקר הופך לאיכותי יותר, מעמיק יותר, חדשני יותר.
ובכל זאת, החשיבה המערבית, והאופן שבו מלמדים בבתי ספר לרפואה, פיזיותרפיה ושאר מקצועות פאר-רפואיים, לא באמת מאפשרים לסטודנטים ולאנשי מקצוע להיות אנשים שמטילים ספק ומחזיקים באמונה. להפך, אמונה הפכה למילה גסה. משהו שצריך להרחיק מהקליניקה, מהכיתה, מהשיח המקצועי.
יחד עם זאת עבורי בלי אמונה לא הייתי איפה שאני יותר. כי כשאני סבלתי כל כך מכאבים, מחרדות אף אחד לא האמין שאני יכולה לרפא את עצמי ממה שיש לי. עבורי הריפוי התחיל בדיוק ברגע הזה שהבנתי והעזתי לחלום שאני הולכת לחיות אחרת.
שלא נגזרו עליי חיים אלא שאני בוחרת את חיי ואני אעשה כל מה שצריך כדי לחיות חיים טובים יותר, בריאים טובים ונטולים מכאבים וחרדות.
אם הייתי מקשיבה רק למה שידוע ולא מעיזה להאמין בלא ידוע.... לא הייתי כאן היום.
אז אני קודם האמנתי ורק אחר כך חקרתי. אז גיליתי שיש מדע תומך. ואז גם הרגשתי את זה בגוף. ועשיתי את החיבור.
לא להפך.
הכול מתחיל מהאמונה. מהאמון. מהרצון הפנימי שאומר: יש כאן משהו אחר גם אם מספרים לי שלא.
ספקנות ללא אמונה היא פשוט ציניות. וספקנות שנובעת מאמונה היא מנוע לחקירה, התפתחות וריפוי. אנשי המקצוע שאני מאמינה בהם הם לא אלה שמכבים אמונה בשם המדע, אלא אלה שמאפשרים להאמין ואז בודקים אותה באומץ, ביושר ובאחריות. הם גם מעיזים לטעות.
כי בסוף, גם המדע, וגם הריפוי, מתחילים באדם אחד שפשוט העז לחשוב קצת אחרת.