הסיבה העיקרית שאני כותבת על כאב נוירופלסטי היא קודם כול כי עברתי מסע החלמה בעצמי.
אני יודעת מה זה להיזרק בין רופאים שלא מתייחסים אליי ואומרים לי שלא הבנתי, שאין לי כלום. אני יודעת מה זה להתעורר כל בוקר מבוהלת מעצמי, להיות לא מווסתת ולחשוב שכל דבר פוגע בי. אני יודעת מה זה כשמערכות יחסים קורסות לי מול הפנים, מה זה התקף חרדה חסר פרופורציות ולהגיע למיון על דברים שנחוו אז כלא הגיוניים.
אז אני קודם כול פה לכתוב את כל מה שאני יודעת — כי אני עברתי את זה בעצמי.
ובגלל שעברתי את הכול בעצמי והחלמתי — ממש ממש החלמתי — כלומר שאין לי כאבים כרוניים או חרדות, אני יודעת לעצור, לנשום, להתווסת, והחיים שלי עלו על מסלול בריא ומיטיב — בגלל כל זה אני יודעת שאפשר להחלים.
לא כי קראתי במאמר. ואפילו אם המאמר נכתב והוא עדיין לא נחשב מחקר חזק — זה לא מעניין אותי, כי אני יודעת שיום אחד המאמר הזה ייכתב. ואולי אפילו אני אכתוב אותו. ואז ייכתבו עוד מספיק אחריו, וכולם פשוט יבינו — גם אלו שלא התמזל מזלם לחוות את הכול לבד.
והם ידעו לאן להפנות. והם ידעו להביע אמפתיה. והם לא יחשבו שיש סתם נשים משוגעות שמסתובבות עם “תסמונת מונפצת”, או אנשים שצריך לקטוע להם את הרגליים, או אנשים שחוו מראות שאף אדם לא יכול לדמיין ואומרים להם לקחת כדור ולחזור לעבודה.
אני יודעת שנגיע ליום שבו כולנו נסתכל אחורה ונבין שגם זה היה עוד מהלך שנבע מחוסר ידע של עולם הרפואה — עולם שהולך ומתפתח קצת יותר לאט מהחוויה האנושית, כי בשביל לדבר בעולם הזה צריך סטטיסטיקות.
פעם חשבתי שאני אחכה שיהיו סטטיסטיקות ואז אתחיל לדבר. היום אני מבינה שאם לא אתחיל — לא יהיו.
אז לכל המצקצקים, המורידים והספקנים — אני מבינה אתכם. אני מבינה שתחומי ידע שעדיין לא התגלו וקיבלו תוקף מדעי חד־משמעי הם תחום מאיים שקשה להתמודד איתו לפעמים.
אני מזמינה לדיונים מפרים. אני לא מפחדת שלא נסכים. ואין לי שום בעיה גם להגיד: “אני לא יודעת”.
אני לא אקח חלק בדיונים שמטרתם להקטין, לזלזל ולהשמיץ. דיונים שיתנהלו בחוסר כבוד וברצון להוכיח חוסר בצד השני.
תזכרו — המדע לא התפתח מאנשים שאמרו “כן, זה נכון” וישבו והסכימו עם כולם כל היום. המדע ממשיך להתפתח רק כשאנחנו מסכימים לערער על הידע הקיים.
ובעיקר — עבור אותן נשים וגברים שקוראים עכשיו ומבינים לגמרי על מה אני מדברת כי הם חיים את זה יום־יום — אין כרגע טיפול שבאמת יכול לעזור.